מעבים הם סוג חדש של חומר פולימרי פונקציונלי שהתפתח במהירות בשנים האחרונות. הם משמשים בעיקר להגברת הצמיגות או העקביות של מוצרים, ומאופיינים במינון קטן, אפקט עיבוי משמעותי וקלות שימוש. הם נמצאים בשימוש נרחב בתעשיות תרופות, דפוס וצביעה, קוסמטיקה, תוספי מזון, מיצוי שמן, ייצור נייר ועיבוד עורות.
מקורם של מעבים תעשייתיים במאה ה-20. בשנת 1953, הציג קודריץ' את המעבה הסינטטי לחלוטין הראשון-מעבי חומצה פוליאקרילית-לשוק. בשנות ה-60 החל להשתמש בפוליאקרילט נתרן בתעשיית המזון בחו"ל. נכון לעכשיו, לטקס חומצה פוליאקרילית מסוג W/O, כחומר מעבה פאזה מימית, נמצא בשימוש נרחב במשחות להדפסת טקסטיל, צביעה וגימור וציפויים תעשייתיים.
באמצע-1970, ארצי החלה במחקר על מעבים סינתטיים. בשנים האחרונות פותחו בהצלחה כמה מעבים סינתטיים בארץ, רובם מעבים סינתטיים אניונים, כגון המעבה הסינטטי KG-201 שפותח על ידי אוניברסיטת המדע והטכנולוגיה של סין והמעבה הסינטטי PF שפותח על ידי המכון למחקר כימי של שניאנג. לטקס חומצה פוליאקרילית צולבת נמצא בשימוש נרחב כחומר מעבה לציפויים והדפסה. עם זאת, לסוג זה של מעבה אניוני עדיין יש כמה חסרונות, כגון עמידות נמוכה מהאלקטרוליטים האידיאלית, תכונות תיקסוטרופיות של פיגמנטים ותפוקת צבע במהלך ההדפסה. בשנות ה-80 פותחו מעבים אסוציאטיביים של פוליאוריטן. נכון לעכשיו, רק כמה חברות בעל שם בינלאומי כמו ICI, DuPont, Sun Chemical ו-KYK מייצרות את המוצר הזה, וטכנולוגיית הייצור שלהן נשלטת בקפדנות, וכתוצאה מכך תמחור מונופוליסטי. המחקר על מעבי פוליאוריטן הנישאים במים בארצי התחיל מאוחר יחסית. בשנים האחרונות, חברות מקומיות חיקו מוצרים זרים ופיתחו חלק, אך התוצאות לא היו משביעות רצון, והמוצרים לא הועברו בסידרה, מה שהגביל את היישום שלהם למוצרים ברמה נמוכה.
